הראשון לציון, הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל שהלך לעולמו בעקבות הקורונה, היה מאחרוני המנהיגים הדתיים האמיצים שלנו. פטירתו היא אבידה גדולה מאוד לכל עם ישראל וגם למנהיגות הדתית בעולם.
כל מי שפגש את הרב שתמיד היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות לא היה מאמין שבפניו יש תלמיד חכם מגדולי העולם. הרב היה בלי פוזות, יהודי צנוע, שעזר בכל תחום לכל דורש.
כבר כתבו רבים וטובים ממני על עומק לימודו ועל פסיקותיו. אני מבקש רק להדגיש את פסיקותיו הרבות בנושאים משמעותיים כמו התרת עגונות וגיור. הנושא הראשון חשוב תמיד והנושא השני היה חשוב במיוחד, כי בתקופתו כרב הראשי (1993 – 2003) היה במוקד הסוגיות הגדולות של גיור העולים מחבר המדינות, ביחד עם התגברות הגישות שרצו לסגור את הדלת בפני גרים. הרב הוביל קו בחכמתו הרבה שמצד אחד עקף את הרבנות ומצד שני אפשר כלי של גיור ממלכתי, הלכתי שהתקבל ע"י הרבנות הראשית.
גם עמדתו של הרב בעניין נישואים אזרחיים – נושא שעליו דיברנו רבות, היה בעולם הרבני אמיץ וחד, כעמדת רבו בישיבת הדרום, הרב עמיטל זצ"ל, שיש לאפשר במדינת ישראל נישואים אזרחיים. גם הנימוק שנתן הרב משמעותי מאוד. הרב כתב שכפייה דתית על מי שאינו רוצה בכך יש בה משום בזיון התורה. חבל שלא הדגישו את הנושא הזה המספידים – גם אם לא הסכימו עם הרב.
היה נושא אחר מאוד משמעותי עבור הרב. הרב היה במלוא המובן מתלמידיו של אהרון. אהב שלום, רדף שלום, אהב את הבריות וקרב אותן אל התורה. אהבת השלום שלו לא היתה מוגבלת לשלום בתוכנו, אלא הרב האמין גם בשלום עם שכנינו ועם העולם כולו. עיקר הסיפור שלי עם הרב היה בתחום הזה. בשנת 1996 באתי לרב עם יוזמה של משרד החוץ והכנסייה הנורווגית לשיחות של מנהיגות דתית על שלום דתי. הרב מיד נעתר והוסיף שני רבנים בכירים, מצוינים מטעמו שהשתתפו בכל השיחות יחד עם הנציגים המוסלמים מן הרשות ונציגי הכנסיות במזרח ירושלים. השיחות לא היו מוצלחות במיוחד. היתה יותר התנצחות מנסיון לסלול דרך לשלום. אבל הקשר והאמון עם הרב והרבנים האחרים התהדק וכשהמשכנו עם שיחות ישירות עם מנהיגות דתית מוסלמית בכירה – בלי תיווך, היו תוצאות הרבה יותר משמעותיות.
בינואר 2002, בשיא האינתיפאדה השנייה, בהיותי סגן שר החוץ בממשלת ישראל, ביחד עם שותף דתי מאוד אמיץ, השייח טלאל סידר המנוח, שהיה ממקימי החמאס מחברון ועכשיו כיהן כשר בממשלה הפלשתינית, רצינו להביא מסר דתי לעמים שלנו שאפשר גם אחרת. קיבלנו את התמיכה של השייח אל עזהר, הבכיר של המוסד שמוסלמי הגדול בעולם ממצרים, מהארכיבישוף של קנטרברי ויצאנו לדרך לפסגה לשלום דתי, שעוד לא היתה כמוה ובנסיבות הבלתי אפשריות שהיו מסביבנו. לא היה לי ספק שהרב בקשי דורון צריך לעמוד בראש המשלחת היהודית-ישראלית. הרב מיד הסכים ובנועם הליכותיו כבש את ליבם של כל הפלשתינים והנוצרים והיה מאוד משמעותי בהצלחת הפסגה.
הפסגה הזאת הפכה לסמל בכל מקום בעולם, שיש שותפות בין דתות למנוע שפיכות דמים ולהגיע לה
סכמי שלום וגם היום אנו שואפים ליישם את מה ש'הצהרת אלכסנדריה' שחתמנו עליה (בתמונה שייח טלאל חותם והרב משקיף) דרשה מאיתנו.
גם אחרי כהונת הרב, תמיד הרב היה נכון לעזור בכל יוזמה של השלום הדתי לדרוש מהמנהיגות הפוליטית לעשות כל מה שנדרש כדי ששני העמים יחיו בשלום ביחד, בארצנו הקדושה.
הרב יחסר לאנשים רבים ומבחינתי זו אבדה אישית קשה. יהי זכרו ברוך.
Comentarios